• מחמת תקלה טכנית בתצוגה, השתמשתי בסימון פסקות בצורה לא רגילה
• לפני שנים רבות התבקשתי לכתוב מאמר קטן על היבטים ארכיטקטוניים במוזיקה של בטהובן. הדבר הראשון שהטריד אותי היה שאלת התוקף של המטאפורה: איך ליצור את הגשר (הנה עוד מטאפורה רבת משמעות בהקשר הזה) בין מוזיקה לארכיטקטורה. מצד אחד, המוזיקה, המעצבת לאורך הזמן מהלכים של תנודות אוויר נטולות משקל, החולפות מהעולם החומרי מיד לאחר היווצרן.
• מצד אחר, הארכיטקטורה, שעניינה לארגן במרחב חומרים מוצקים כך שהמבנה יישאר על כנו ללא שינוי. ברובד השטחי ביותר עלה בדעתי לפנות לדפי הפרטיטורות. כתב התווים, הסמלי והחומרי יכול לשמש מעין גשר בין שתי התופעות. ובאמת. במוזיקה של בטהובן עיון בפרטיטורות בהקשר זה אכן מניב תוצאות יפות. בלוקים. עמודים. קורות...
• ברובד עמוק יותר חשבתי כך: האתגר הבסיסי ביותר של הארכיטקטורה הוא לבחור ולארגן חומרים מוצקים כך שהמבנה יהיה עמיד בפני כוחות פיזיים, שהעיקרי בהם הוא כוח הכבידה. במקביל, התודעה והידיעה פועלות בשדה הכובד של השכחה: אם לא זוכרים, אי אפשר לבנות מבנים מנטליים. בטהובן חיבר את יצירותיו במסורת של ייחוס חשיבות עליונה לארגון הצורה כעיקרון העליון של היצירה. במובן זה, היצירה היא ביטוי למאמץ לארגן אחדות של חוויה בנוכחות המאיימים לפוגג את רצף התודעה. ביצירת מוזיקה מורכבת, אפילו כשהביצוע נעשה בנסיבות אופטימציות, כאשר תודעתו של המאזין חופשית מהאילוץ להיענות לרעשים פנימיים וחיצוניים, אפילו אז מוטלת על מנגנון הזיכרון שלו משימה כבירה.
• משמעותם של צורה ושל מבנה במוזיקה היא מערכת יחסים וייחוסים משוכללת בין החלקים ובין השלם. אידאלית, בשעת ההאזנה עלינו לזכור כל הזמן את כל מה ששמענו עד אותו רגע (ואם תרצו, את כל מה ששמענו לא רק ביצירה הספציפית אלא לאורך כל חיינו), כך שנוכל לייחס את כל מה שחלף לכל מה שבא ומגיע. בהקבלה הזאת מצאתי מרחב נוח להרהורים על הנושא. עתה ניתן לנסח מחדש את השאלה: מהם האמצעים שבטהובן משתמש בהם כדי לייצב את הרשמים הצליליים בתודעתו של המאזין כך שיהיה ניתן לייחס זה לזה את היסודות הרבים של היצירה (מפרק ועד סימפוניה שלמה) לא רק כשחוקרים את הפרטיטורה, אלא, ודווקא, בעת ההאזנה.
• מתוך כך ניתן להקביל בין סוכני האנטרופיה (הכוחות הפועלים ליצירת כאוס) הממתינים לפוגג את היחסים שבין החלקים השונים ובין הכוח המסדר, האנטי-כאוטי, של המאמץ ליצור לכידות, חיבור, סדר ורצף בשתי האמנויות: בארכיטקטורה, הכבידה, הרוח, רעידות אדמה, המים, השמש והקרח, מאיימים לשטח הכול לפני הקרקע. במוזיקה, שכחה, הסחת דעת, רעשים פנימיים וחיצוניים מאיימים לפרק את רצף החוויה של המאזין, אורבים לפזר את החוויה לרשמים רבים לאין-ספור, קטנים, בלתי מיוחסים זה לזה. מה עושה בטהובן אפוא להצבת אבני יסוד ונדבכי מבנה, לחבר אותם בדרכים שיקלו על המאזין ליצור מבנה גדול? במילים אחרות, לו היה זה מיזם ארכיטקטוני, איך היה צריך לוודא שהוא יתנשא ל"גובה" שאפתני, יהיה עמיד בפני הכוחות המאיימים "לפרק את המבנה לרכיביו" וירשים את ה"צופה" בהקשר של הסביבה (במונחים מוזיקליים -- יהדהד בתודעתו ובזיכרונו של המאזין שעות וימים אחרי סיום ההאזנה בפועל לצלילים).
• לא אכנס כאן לממצאים הספציפיים של הניתוח שעשיתי באמצעות הכלי הזה. אם מקבלים את הפרשנות הזאת של המטאפורה, חקר הפריטים הספציפיים נעשה בקלות ומניב פירות יפים. כך, לפחות, לפי ניסיוני.
